משחקי מילים

"תגידי, 'אחרי ככלות הכל', זה בכ', נכון?"
"כן, בכ'. למה?"
"אז למה ב'אחרי ככלות הקול והתמונה' זה עם ק'?"

אנחנו חושבים בדרך כלל על שפה כעל אמצעי תקשורת. כלי שנועד להעביר מידע. הפונקציה הבסיסית של השפה היא להעביר רעיון מהראש שלי לראש של מישהו אחר, ולהיפך. וכדי לעשות את זה, אנחנו צריכים שני דברים עיקריים: אנחנו רוצים שהשפה תהיה רחבה מספיק כדי להעביר רעיונות מגוונים ככל האפשר, ואנחנו רוצים שהיא תהיה מדוייקת* מספיק כדי להעביר את הרעיונות באופן מהימן ככל האפשר. אבל שתי הדרישות האלה מתנגשות זו עם זו. ככל שהשפה מדוייקת יותר, המשמעות שניתן להעביר בעזרתה צרה יותר. וככל שהיא מגוונת יותר, היא מאבדת את דיוקה.

על פניו, זה לא חייב להיות ככה. אנחנו יכולים, תיאורטית, לחשוב על שפה שבה לכל מילה יש משמעות מדוייקת לגמרי, אבל היא מכילה אוצר מילים מספיק רחב בכדי לתאר כל רעיון. נניח לרגע לשאלה כיצד שפה כזאת נוצרה, וננסה לשאול את עצמנו כיצד היא תשתמר – כיצד ילדים ילמדו להשתמש בה? שפה כזאת תאבד מאפיין משמעותי של שפות – לא יהיה ניתן להגדיר בה מילים על פי מילים אחרות. בשפה כזאת לא יהיו מילות השוואה. לא יהיו בה "כמו", או "דומה", או "יותר" או "פחות". בשתיים האחרונות לא יהיה צורך, ובשתיים הראשונות לא יהיה אפשר להשתמש. בשפה כל כך מדוייקת אין שתי משמעויות דומות אחת לשנייה – בין כל שתי משמעויות יש הבדל חד וברור. עכשיו, חשבו על שפה כזאת שיש בה שם לכל גוון. אין "ירוק-זית" או "כחול-ים". יש שמות מדוייקים שמתארים את שני הגוונים האלה. ונסו להסביר למישהו שמכיר את כל גווני הירוק מלבד "ירוק-זית", אבל מעולם לא ראה עץ זית, מה זה ירוק-זית. זכרו, אין "כמו" או "דומה", אין "יותר" או "פחות", וגם אין "כהה" או "בהיר". כל אלו מילים שנולדות מהשוואה בין שני מושגים, ובשפה מדוייקת אין להן מקום. מה תוכלו לעשות? באותה מידה אפשר לנסות להסביר למישהו שראה רק אדום וצהוב מה זה כחול. אז נכון, עם צבעים אפשר להתגבר על הבעיה על ידי תמונות, למשל. אבל מה עם מושגים מופשטים? איך תסבירו למישהו מה ההבדל בין כעס שאתה מרגיש על עצמך כי התעוררת מאוחר ולא הגעת לאוטובוס, לבין כעס שאתה מרגיש על אחותך שכיבתה לך את השעון? לשני הרגשות השונים האלה יהיו מילים שונות, והמילה הכללית (כלומר, לא מדוייקת) "כעס" לא תהיה קיימת. אם השפה מדוייקת לגמרי, בלתי אפשרי להסביר את ההבדל בין שני הרגשות האלה. יש מילה אחת שמתארת בדיוק את הרגש הספציפי הזה, ובלי לחוות אותו אי אפשר להסביר אותו. ילדים לא יוכלו ללמוד אותה. השפה הזאת תיכשל מהר מאוד בדבר הכי בסיסי שאנחנו דורשים משפה – להעביר רעיון מאדם אחד לאדם אחר.

עכשיו, מפתה לחשוב שמה שהכשיל את השפה הדמיונית שתיארנו הוא הדיוק שלה – אבל זה לא נכון. מה שהכשיל אותה הוא הכוללניות שלה. השפה נכשלה לא כי היא התיימרה לספק משמעות אחת נקודתית לכל מילה בה, אלא מכין שהיא התיימרה לספק מילה לכל משמעות נקודתית בעולם שמחוץ לה. מה יקרה לשפה שלכל מילה בה יש משמעות נקודתית, אבל היא שפה דלה מאוד? במאמר "על האפשרות לייצר מסרים אסתטיים בשפות עדניות" אומברטו אקו מתאר שפה כזאת. בשפה שלו יש רק ששה זוגות מילים – כל זוג מורכב משתי מילים בעלות משמעות סותרת. בשפה יש גם רק שתי אותיות, א' וב'. אקו קורא לשפה שלו כשפה עדנית, כיוון שהוא מציג אותה בתוך סיפור מסגרת שמתרחש בגן עדן – ספציפית, הוא מנסה לחקור מה קורה כאשר מתגלה בשפה כזאת סתירה לשונית. אני לא מתכוון לחזור פה על כל התיאור של אקו (מה גם שהמאמר קצר, מהנה לקריאה, ובעיקר – זמין באינטרנט), אבל בקצרה – אקו מציג את המטאפורה, ובעקבותיה את כל האמצעים הספרותיים המוכרים, כאמצעי ליישב סתירה. המטאפורה מיישבת את הסתירה כיוון שהיא מכניסה מעין שקר לשפה – היא מציגה מילה בעלת משמעות אחת כבעלת משמעות אחרת. אבל המצאת המטאפורה גורמת לאדם וחווה להסתכל בפעם הראשונה על המילים בשפה כאובייקטים בפני עצמם, ולא רק כמייצגים של משמעות אחרת. והם מתחילים לשחק עם השפה. בונים מהברות מילים חסרות משמעות, מרכיבים ממילים משפטים חסרי הגיון, מגלים את החריזה והמשקל – הם מתחילים להרחיב את השפה. ופתאום הם מגלים שאין דבר כזה מילה חסרת משמעות או משפט חסר הגיון. הם מגלים שהשפה היא מערכת מסודרת – אבל שאפשר לשבור את הסדר. ושבירת הסדר לא הורסת את השפה, היא מרחיבה אותה. אין טעות לשונית. מילה, ביטוי, משפט, לא נמדדים לפי ההתאמה שלהם לסדר המלאכותי של השפה, הם נמדדים לפי היכולת שלהם לבצע את התפקיד שלהם – להעביר רעיונות.

וככל שהשפה מתרחבת, היא חייבת לוותר על משהו מהדיוק שלה. נכנסות אליה מילים שמבטאות משמעויות רחבות. אפשר לחשוב שאובדן הדיוק הזה יפגע ביכולתה של השפה לבצע את הפונקציה העיקרית שלה, להעביר רעיונות, אבל למעשה הוא רק מחזק אותה. כי חמשת אלפים ושבע מאות שנה לאחר שאדם וחווה שברו לראשונה את הסדר של השפה העדנית, מגיע יענקל'ה רוטבליט וכותב שיר על כוכב רוק. והוא לוקח ביטוי קיים, ומפרק אותו. ובמקום "ככלות הכל", הוא מקבל "ככלות הקול והתמונה". ופתאום, במשפט אחד, הוא יכול להגיד כל כך הרבה. ראשית, הוא אומר לכוכב שלו שיהיה סוף. שמתישהוא הופעה תיגמר. הוא אומר לו מה יהיה הסוף הזה: שיום אחד כבר לא יהיה לו קול. הוא כבר לא יהיה כוכב, אולי אפילו לא זמר. הוא אומר לו שמתישהו יפסיקו להתעניין בו ולצלם אותו. וכל זה במשפט אחד, שהוא גם כללי מספיק כדי שיהיה אפשר להשתמש בו במקרים אחרים וגם מתאים בדיוק לסיטואציה הספציפית. השפה איבדה משהו מהדיוק שלה, זה נכון. אי אפשר לייחס לכל מילה משמעות אחת ספציפית, בטח שלא לכל משפט. אבל דווקא בגלל זה היא נהייתה הרבה יותר חזקה – כי פתאום אפשר להגיד הרבה יותר בכל משפט.

* Precise, בשונה מ"דייקנית", שהיא Accurate. שפה מדוייקת היא שפה בה כל מילה מגדירה משמעות ספציפית באופן צר, כלומר שמבחינה בחדות בין משמעויות של מילים שונות.
עולה פה שאלה מעניינת, האם יש בכלל משמעות לשפה דייקנית, כלומר שפה שבה המילה מאוד קרובה למשמעות שלה. על פניו נראה לי שלא, כיוון ששפה מטבעה היא הסכמית, כלומר המשמעות של המילה היא המשמעות שאנו נותנים לה. לחילופין, אפשר לטעון שכל שפה היא דייקנית.